השוואה בין שיטות הרמב"ם והמקובלים בעניין תפקיד המצוות והעולם הבא - מאמר שלישי בסדרה
האם הגוף הוא כלא שיש להימלט ממנו, או שמא הוא חומר גלם שנועד לעבור טרנספורמציה ולהפוך לחלק מהנצח? שאלה זו עומדת במוקד אחת המחלוקות הסוערות ביותר בהגות היהודית: העימות המטפיזי בין רבנו משה בן מימון (הרמב"ם) לבין רבנו משה בן נחמן (הרמב"ן) וממשיכי דרכו בקבלה. מאמר זה יבחן כיצד מחלוקת זו משקפת שתי תפיסות עולם מנוגדות וכיצד היא מגדירה מחדש את תפקיד המצוות המעשיות.
מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן: מהות הנצח ותפקיד המצוות
דעת הרמב"ם: עולם השכל והתודעה
לשיטת הרמב"ם, העולם הבא הוא עולם הנשמות המגיע מיד לאחר מיתת האדם [1]. בעולם זה אין גוף כלל, והקיום בו הוא רוחני-שכלי בלבד. הנאת הצדיקים מ"זיו השכינה" פירושה הוא השגה שכלית של אמיתת הבורא, שהיא התכלית העליונה [2].
מכיוון שהנצח תלוי בהשכלה ואילו המצוות המעשיות הן גופניות, לפי הרמב"ם האדם לא זוכה בזכותן לעולם הבא! תפקיד המצוות המעשיות הוא מכשירני (אינסטרומנטלי) בלבד: המצוות נועדו לתיקון הגוף והחברה ("תיקון המדיני") כדי לאפשר לאדם את השקט והבריאות הנחוצים להשגת המושכלות, אך המצווה הגופנית כשלעצמה אינה מביאה אל העולם הבא המופשט והשכלי [3].
באשר לתחיית המתים, הרמב"ם רואה בה נס חד-פעמי שיקרה בעתיד בו הנשמות חוזרות לגופות, אך אלו יחיו זמן מה וימותו שוב, שכן לפי הרמב"ם אין שינוי בטבעו של עולם. תחיית המתים לשיטתו איננה "העולם הבא" אלא רק אירוע שיקרה בעתיד. העולם לאחר המוות בלבד מוגדר כ"עולם הבא". כך גם משמעות האמונה בתחיית המתים היא למעשה "האמונה ביכולת ה' לעשות נס", אך התכלית הסופית נותרת עולם הנשמות ללא גוף [4].
דעת הרמב"ן (וכלל המקובלים): עולם התחייה וזיכוך החומר
לשיטת הרמב"ן, העולם הבא הוא עולם עתידי שיבוא לאחר תחיית המתים [5]. העולם אחר המוות איננו "העולם הבא" אלא נקרא "עולם הנשמות".
בניגוד לרמב"ם, הרמב"ן סובר כי התכלית הסופית היא קיום משולב של גוף ונפש. הנאת הצדיקים מ"זיו השכינה" אינה השגה תיאורטית בלבד, אלא אכילה של אור רוחני המקיים את האדם במקום מזון גשמי. כוחה של הנשמה במצב זה "מבטל את הכוחות הגופניים" עד שהגוף מתקיים כקיום הנפש מאור רוחני, בדומה למשה רבנו בהר או לאליהו הנביא שחי לעולם [6].
מכיוון שהעולם הבא כולל גוף ונפש, המצוות המעשיות (הנעשות בגוף) הן הגורם הישיר המביא את האדם אל הנצח! לשיטת הרמב"ן, אין מצווה ששכר תחיית המתים והעולם הבא אינו תלוי בה. המצוות אינן רק סדר חברתי לעולם הזה, אלא פעולות המזככות את הגוף והופכות אותו לראוי לקיום נצחי באותו "עולם שכולו ארוך" [7].
לפיכך, תחיית המתים לשיטת הרמב"ן היא שינוי מהותי בטבע הבריאה. האנשים שיקומו לתחייה שוב אינם חוזרים לעפרם לעולם, שכן רצון הבורא הוא בקיום היצירה הגופנית שזוככה. משמעות האמונה בתחיית המתים אינה רק האמונה בנס, אלא ההבנה שזהו השכר המוחלט והתכלית שלשמה נברא האדם כגוף ונשמה [8].
ב. המבט הפילוסופי: ביטול יחסי מול זיכוך הווייתי
המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן מציגה שתי דרכים עמוקות להבנת יחסי הגומלין בין הבורא לעולם:
הרמב"ם: נון-דואליזם של יחסיות המציאות עבור הרמב"ם, התשובה לשאלה האם העולם הזה קיים תלויה בנקודת הייחוס. הרמב"ם משתמש בהבחנה בין "מוכרח המציאות" (האל) לבין "אפשרי המציאות" (הנבראים). יחסית למוכרח המציאות, כל מה שהוא רק "אפשרי המציאות" אינו נחשב כקיים כלל, שכן קיומו תלוי לחלוטין במקורו ואין לו שום אמיתות מצד עצמו. כפי שכתב ביסודי התורה: "הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתו" [9]. מכאן נגזר כי ככל שתודעת האדם מתקרבת אל האל, כך פוחתת ה"אמת" של העולם הגשמי בעיניו. במדרגה העליונה ביותר, דרגתו של משה רבנו, האדם דבוק באל תמיד (24/7), וממילא העולם הגשמי הופך עבורו ללא אמיתי [10].
הרמב"ן: זיכוך והתמרה של חומר ממשי הרמב"ן, לעומתו, נוטה יותר לתפיסה שניתן לכנותה "דואליסטית" במובן החיובי של המילה – הוא מעניק לחומר ממשות ותוקף. עבורו, החומר והרוח הם שני מרכיבים משלימים של הבריאה שאינם סותרים זה את זה. המטרה אינה להתעלם מהעולם בגלל שאינו "אמיתי" יחסית לאל, אלא לקחת את המציאות הפיזית כחומר גלם ממשי ולזכך אותה עד שתהיה ראויה להתאחד עם האלוהות. בגישה זו, העולם הבא הוא מצב שבו החומר עצמו "נדבק" באמת האלוהית מבלי להתבטל. המצוות המעשיות הן הדרך שבה האדם פועל בתוך המציאות הממשית כדי לשנות את ה"פיזיקה" של הגוף ולהפוך אותו לרוחני.
ג. מטרות העבודה הרוחנית: השלכות הגישה על הנצח
ההבדל בנקודת המבט הפילוסופית מסביר מדוע כל אחד מהם הגיע למסקנה שונה לגבי הגוף בעולם הבא:
בעולם של הרמב"ם – שכל בלבד כתוצאה מנון-דואליזם תודעתי: מאחר שהרמב"ם רואה בחומר מציאות יחסית וזניחה שאינה "אמת" מול הבורא, מובן מדוע לשיטתו בעולם הבא (התכלית הסופית) אין לגוף מקום. אם היעד הוא דבקות מוחלטת במוכרח המציאות, הרי שכל מה שהוא "אפשרי המציאות" (הגוף והחומר) חייב להתבטל ולהיעלם. העבודה הרוחנית היא שינוי תודעתי: לדעת את האמת ולפשוט את צורת החומר המדמה קיום. העולם הזה הוא עולם לא אמיתי אלא אשליה חושית, והשכר הוא ההתאחדות השכלית עם האמת המוחלטת לאחר הסרת מסך הגוף. תפקיד המצוות המעשיות הוא דווקא בעולם הזה, כי בעולם הבא שייכת רק השכלה. לכן האמירה "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" איננה נכונה לשיטתו. לדעתו שכר המצוות המעשיות הוא רק בעולם הזה! לשיטתו שכר המצוות הוא חברה מתוקנת וחיים פיזיים נכונים, שמאפשרים בסופו של דבר רכישת השכלה.
בעולם של הרמב"ן – גוף ונשמה כתוצאה מתיקוף החומר: הרמב"ן, מתוך נטייה מסוימת לדואליזם המכיר בערך החומר ובממשיותו, מגיע למסקנה שבעולם הבא הגוף והנפש חייבים להתקיים יחדיו. החומר אינו טעות או אשליה שיש להתעורר ממנה, אלא יצירה אלוהית שנועדה להתקיים לעד בגרסתה המזוככת. העבודה הרוחנית היא שינוי הווייתי-פיזיקלי: המצוות הן "חוקים" הפועלים על החומר הגס, מעין "אלכימיה" של הגוף. לשיטתו המשפט "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא", נכון. כי לדעתו עיקרן של המצוות הוא תיקון הגוף בעולם הבא ולא לצורך העולם הזה. העבודה בעולם הזה היא בניית ה"לבוש" והכנת הכלים הרוחניים - גופניים כדי שיוכלו לעמוד בנצח ולא להתבטל מול האור האלוהי.
ד. הדיאלוג הבין-תרבותי: הדילמה האוניברסלית על החומר
המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן אינה עומדת בוואקום יהודי, אלא מייצגת קונפליקט פילוסופי-דתי חוצה תרבויות. אנו מוצאים כי אותן דילמות יסוד קיימות בין זרמים דואליסטיים ונון-דואליסטיים ברחבי העולם:
פילוסופיה ניאופלטונית מול הטאואיזם והאלכימיה: בדומה לרמב"ם, המסורת הניאופלטונית (פלוטינוס) שואפת ל"שחרור" הנשמה מהגוף הנתפס כ"כלא". היעד הוא חזרת הנפש אל ה"אחד" תוך נטישת החומר הגס. לעומת זאת, גישות טאואיסטיות ואלכימיות (בדומה לרמב"ן ולמקובלים) שואפות ל"אלמוות גופני" או "גוף אור". המטרה אינה בריחה מהחומר, אלא התמרה שלו (זיכוך ה"עופרת" ל"זהב").
נון-דואליזם מזרחי ("אדוואיטה") מול דואליזם מערבי: הנון-דואליזם של הרמב"ם (מציאות יחסית בלבד לעולם) מהדהד את תפיסת ה"מאיה" (Maya - אשליה) באדוואיטה ודנטה ההודית: העולם כפי שהוא נתפס אינו "אמיתי" לעומת המציאות המוחלטת (ברהמן). לעומת זאת, זרמים דואליסטיים במערב (למשל, הדגשת "קימת הבשר" בנצרות הקתולית בהשראת אקווינס) מקבילים לרמב"ן בתפיסה שהגוף הוא חלק מהותי מהקיום השלם בגאולה הסופית.
דיאלוג זה מוכיח כי המחלוקת היהודית אינה רק ויכוח על "שלבי עתיד", אלא מאבק בין שתי דרכים עקרוניות לשלול את הפירוד בין הבורא לנברא – אחת דרך ביטול החומר והשנייה דרך זיכוך החומר.
ה. נצחיות התורה מול נחיצותה: מצווה כ"קוד" או כמכשיר
בפרק התשיעי של י"ג העיקרים, הרמב"ם קובע כעיקר אמונה שהתורה היא נצחית ("שזאת התורה לא תשתנה ולא תהיה תורה אחרת מאת הבורא"). אולם, השוואת תפיסות העולם הבא מעלה תהייה על מעמדן המהותי של המצוות בשתי השיטות:
אצל הרמב"ם – המצוות כתנאי מקדים (הכשרה): מאחר שהרמב"ם תופס את המצוות ככלי ל"תיקון הגוף" וכאמצעי ליצירת חברה שבה ניתן להתפנות להשכלה, נוצרת מסקנה נועזת: המצוות כשלעצמן אינן הכרטיס לעולם הבא. השכר בעולם הבא הוא תולדה של ההשכלה שהאדם רכש. אומנם המצוות יוצרות תנאים המאפשרים חברה שתעודד השכלה וגוף מתוקן, אך הן אינן ה"סיבה" לשכר. בעולם הבא, שבו אין גוף ואין חברה, המצוות המעשיות מאבדות את הרלוונטיות התפקודית שלהן, וההתאחדות עם האל נעשית דרך השכל בלבד. שוב אנחנו רואים את ה"רלוונטיות של דת אברהם", שאדם שהשכיל באל ומידותיו מתוקנות יגיע לעולם הבא גם ללא הפורמליזם ההלכתי.
אצל הרמב"ן והמקובלים – המצוות כ"קודים" הווייתיים: לעומת זאת, בשיטת הרמב"ן, המצוות הן אלו שיוצרות את המציאות של העולם הבא. הן אינן רק אמצעי עזר לחיי העולם הזה וחברה מתוקנת, אלא פעולות מטפיזיות – מעין "קודים" רוחניים – שחורטים בתוך החומר את היכולת להפוך לנצחי. בגישה זו, אי אפשר לזכות לעולם הבא ללא קיום המצוות המעשיות, שכן הן ה"דלק" והסיבה הישירה לזיכוך הגוף. ללא ה"קוד" של המצווה, הגוף נותר גס ומתכלה, ואינו מסוגל לעבור את הטרנספורמציה ל"גוף רוחני" שחי לנצח מזיו השכינה.
טבלת השוואה מסכמת: הרמב"ם מול הרמב"ן
נקודת השוואה | דעת הרמב"ם | דעת הרמב"ן |
מהו "העולם הבא"? | עולם הנשמות המצוי כבר עתה, אליו עוברים מיד לאחר המוות. | עולם עתידי שיבוא רק לאחר תחיית המתים. |
נוכחות הגוף בנצח | אין גוף כלל; שכל נבדל בלבד ("כמלאכי השרת"). | גוף ונפש יחדיו; הגוף עובר זיכוך והופך לנצחי. |
תפקיד המצוות המעשיות | מכשירני (אינסטרומנטלי): תיקון חברתי וגופני בעוה"ז כהכנה הכרחית להשכלה. | מהותי (מטפיזי): זיכוך החומר והפיכתו לראוי לקיום נצחי (כעין "קודים"). |
הגורם הישיר לשכר | ההשכלה והכרת האמת (הנפש היא "צורת הדעה"). | עשיית המצוות המעשיות בגוף (בניית "לבוש" לנצח). |
מהות "זיו השכינה" | הנאה הכרתית-שכלית של השגת אמיתת הבורא. | הזנה קיומית-פיזית המחליפה אכילה ושתייה ("אכילה ודאית"). |
תחיית המתים | נס זמני; המתים יחיו זמן רב אך ימותו שוב. | מצב נצחי; המתים שקמו לא ישובו לעפרם לעולם. |
היכן שכר המצוות | שכרן בעולם הזה בלבד (חברה מתוקנת, תיקון הגוף והדעות); העולם הבא הוא שכר ההשכלה באל. | עיקר שכרן בעולם הבא |
השיטה הפילוסופית | נון-דואליזם תודעתי (העולם אינו קיים באמת יחסית לאל). | נון-דואליזם הווייתי (איחוד וזיכוך החומר). |
הערות ומקורות
הגדרת זמן העולם הבא (רמב"ם): "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה... אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה... וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה" (הלכות תשובה ח, ח).
שלילת הגוף בעולם הבא (רמב"ם): "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת... ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה? שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל" (שם, ח, ב) וכן באיגרת תחית המתים: "ובארנו גם כן שבעולם הבא אין בו מציאות גופות, אחר שאמרו חכמים זכרונם לברכה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משגל. מן השקר שיהיו לו הכלים לבטלה, חלילה להשם מפועל הבטלה! כי כשיהיה לאדם פה ואצטומכא וכבד וכלי המשגל, והוא לא יאכל ולא ישתה ולא יוליד, יהיה אם כן מציאותו בטלה גמורה" .
תפקיד המצוות כתיקון הגוף (רמב"ם): "כוונת כלל התורה שני דברים: והם - תיקון הנפש ותיקון הגוף... ותיקון הגוף יהיה בהסרת העוול ביניהם... כי האדם אי אפשר לו לצייר מושכל... עד שישיג תיקון הגוף תחילה" (מורה נבוכים ג, כז).
תחיית המתים שיש מוות אחריה (רמב"ם): "וכבר זכרנו זה בפירוש המשנה פעמים. וכן יראה לנו מן המאמרים ההם, שאלו האנשים אשר ישובו נפשותם לגופות ההם, יאכלו וישתו וישגלו ויולידו וימותו אחרי חיים ארוכים מאד, כחיים הנמצאים בימות המשיח. ואמנם החיים שאין מות אחריהם הוא חיי העולם הבא, אחר שאין גוף בהם. שאנחנו נאמין והוא האמת אצל כל בן דעת, שהעולם הבא נפשות מבלי גופות כמלאכים." (איגרת תחיית המתים). חיוב האמונה בתחית המתים כ"אמונה באפשרות הנס": "ואמנם אשר נכחיש אותו ואנחנו מתנקים ממנו אל השם יתעלה, הוא המאמר בשלא תשוב הנפש אל הגוף לעולם ושלא יתכן היותו. שזאת ההכחשה מביאה להכחשת הנפלאות והכחשת המופת, כפירה בעיקר ויציאה מן הדת. ולזה נחשוב תחית המתים מפנות התורה."
הגדרת זמן העולם הבא (רמב"ן): "הנה זה העולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בה מפני שהוא בא אחר התחיה... הזכירו כאן העולם הזה וזמן המיתה והוא עולם הנשמות וימות המשיח ואחר כך עולם הבא" (שער הגמול).
קיום הגוף מזיו השכינה (רמב"ן): "רצונו לומר שקיום האנשים הזוכים ההם בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעולם הזה באכילה ושתיה כמו שכתוב "באור פני מלך חיים" ודרשו בואלה שמות רבה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" אכילה ודאית דכתיב "באור פני מלך חיים" וכן אומר במשה רבנו עליו השלום (שמות רבה מ"ו ט') מאין היה אוכל מזיו השכינה היה נזון" (שער הגמול).
תלות השכר במצוות (רמב"ן): "תניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר "למען ייטב לך והארכת ימים" "למען ייטב לך" לעולם שכולו טוב "והארכת ימים" בעולם שכולו ארוך הנה זה העולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בה מפני שהוא בא אחר התחיה" (שער הגמול).
נצחיות הגוף לאחר התחייה (רמב"ן): "התשיעי שאין עוד מות שנאמר "בלע המות לנצח" העשירי שאין עוד לא אנחה ולא אנקה ולא יגון אלא הכל שמחין שנאמר "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה" עד כאן דברי אגדה זו" (שער הגמול) וכן "רבי יודן ורבי נחמיה חד אמר אם יאמר לך אדם שאלמלי לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו הרי אליהו שלא חטא הרי הוא חי וקיים לעולם הרי ביארו שרצון האלהים במעשיו מקיים אותם לעולם והביאו הראיה מאליהו זכור לטוב והנביא אמר "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" זאת ראיה שלא נפרדה נפשו מגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי ואם נאמר שנסתלקה ממנו תהא הבטחה מפורשת על תחיית המתים ושתיהן קורעות לב קטני האמנה" (שם).
מוכרח המציאות מול אפשרי המציאות (מורה נבוכים): עיין מורה נבוכים ב, א; א' נז' | כן יסודי התורה א, ד: "הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו"
תודעת משה: "אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגות האמתיות ושמחתו במה שהשיג, לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו, ושכלו כולו בעת ההיא יהיה עם הש״י והוא לפניו תמיד בלבו, ואף על פי שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו העניינים, אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק (שיר השירים ה ב), זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת משה רבנו ע"ה" (מורה נבוכים ג, נא).