בס"ד

דיקור אנרגטי – האומנות של חוסר האומנות

מאת: יוסף כהן

התלבטויות לא מעטות מלוות אותי בכתיבת המאמר שתקראו כעת. הסיבה היא שאני יודע שחלק מהאנשים יבינו ויסכימו עם כל מילה, ואצל חלק אחר הוא יעורר התנגדות חזקה. הדרך המקובלת לדקור שונה מהדרך אותה אני הולך להציג כאן באופן קיצוני.

עם זאת, לדעתי חשוב לכתוב את הדברים. הגישה אותה אציג כאן קיימת כבר כמה שנים טובות בעולם השיאצו והמגע כגישה לגיטימית, והגיע הזמן להכניס אותה לתחום הדיקור.

נקודת המפנה: המפגש בין תיאוריה לתחושה

הפעם הראשונה בה הרגשתי נקודת דיקור הייתה לאחר שלמדתי קורס בביואנרגיה. בשיטה זו נעזרים בעפעוף כדי לחוש אנרגיה, ובמהלך טיפול שגרתי במגע, כאשר לחצתי על נקודה, עפעפתי באופן ספונטני. בהדרגה התרבו העפעופים והנקודות והצטרפו לקווים – המרידיאנים.

זה היה בתחילת שנת 2008, כאשר הייתי סטודנט בשנה ד' לרפואה סינית. מאז נכנסתי לתוך מערבולת שנבעה בעיקר מההתנגשות בין הידע התיאורטי שלמדתי לבין הידע אותו קיבלתי דרך תחושותיי. רבות מהנקודות שהרגשתי היו נקודות מוכרות, אך רבות אחרות לא היו על המרידיאנים המוכרים וגם לא נקודות אקסטרא. כמו כן הופיעו מרידיאנים במיקומים בהם אינם אמורים להימצא לפי המפות הרגילות.

לקראת סוף אותה השנה הגיע לידי ספרו של ריוקו אנדו 'טאו שיאצו' – ממנו למדתי שאינני היחיד בעולם שחווה דברים אלו ואינני היחיד שחווה את ההתנגשות בין הידע התיאורטי המוכר לבין חישת המרידיאנים בטיפולי המגע. כיום, לאחר שלוש שנים בהן אני מטפל במגע בדרך זו, וכשנתיים שאני דוקר בשיטה שפיתחתי על בסיסה, אני מרגיש צורך לשתף באופן מסודר את כל המעוניין.

כולם מרגישים צ'י

ראשית אקדים ואומר כי כולנו מרגישים צ'י במידה כלשהי. הדבר נכון לגבי כל אדם ונכון במיוחד לגבי מטפלים ותיקים – לא משנה באיזו שיטה. גם מי ש"לא מרגיש שהוא מרגיש" – מרגיש מבחינה מסוימת.

דרך הרגשת הצ'י משתנית מאדם לאדם: אצלי זה היה באמצעות עפעוף, אבל זה ממש לא עקרוני. ניתן באותה מידה להרגיש דרך הידיים כמין זרם, ניתן "לראות", או סתם "לדעת". מספר הדרכים להרגיש צ'י הן כמספר בני האדם.

הדיקור כהמשך של המגע

בניגוד לדרך המקובלת בה הדיקור הינו ניתוח אנליטי של סימפטומים והתאמתם לתבניות, מבחינתי הדיקור הינו התפתחות של טיפולי המגע.

הרעיון הכללי בקצרה: נניח שטיפלתי בשיאצו ולחצתי על המון נקודות בגב. לאחר הלחיצות אשאל את עצמי: "האם אני יכול לבחור שלוש נקודות בגב בהן אני מרגיש 'חסר' עמוק יותר מאשר במקומות אחרים? נקודות שלמרות שלחצתי עליהן אני מרגיש שהן עדיין לא התמלאו?". התשובה תהיה "כן", מן הסתם.

כעת השאלה היא: האם אני יכול לבצע את אותו התהליך בכל הגוף? למצוא שלוש נקודות כאלו בכל המערכת? התשובה היא גם כן "כן". אם מצאתי נקודות בחסר עמוק ודקרתי אותן, מניסיוני עשיתי בכך 'טוב' למטופל ולפתולוגיה שלו. זה הרעיון הכללי ועליו בנויה השיטה.

לא רק נקודות כואבות (A-SHI)

אולי חלקכם מגחכים ואומרים "מה חדש כאן? הרי זה דיקור סימפטומטי פשוט (Points A-SHI) – רואים מקום כואב ודוקרים?". מתוך אימון מתמיד אני יכול להגיד בוודאות שהדבר איננו כך.

• הנקודות הנבחרות אינן בהכרח הנקודות שהמטופל מודע אליהן.

• הרגשת ה"חסר" וה"עודף" רחוקה מההגדרה של "מקום מתוח" או "רפוי".

• זו הרגשה אנרגטית שניתן לחוש גם במקומות בהם יש עצם (כמו קצות הגפיים).

זהו דיקור שמגיע לשורש הבעיה. במקום להתאים את המטופל לתבנית, האבחון ובחירת הנקודות באים בד בבד. ככל שהיכולת משתפרת, החושים מתחדדים. אם בהתחלה הייתי צריך ללחוץ זמן רב, כיום מספיקות לי כעשר דקות, ולפעמים הנקודות פשוט "קופצות" לי לעיניים. למרות זאת אני מעדיף ללחוץ, כי כאשר המטופל מרגיש שהמטפל 'מרגיש' אותו עמוק, נוצר אמון שהופך את הדיקור לאפקטיבי יותר.

ארבעת העקרונות לפיתוח החוש

לשם פיתוח החוש הזה נעזרתי בשלוש טכניקות: מגע, הילינג ותנועה. בכל אחת מהן אני עובד לפי ארבעה עקרונות:

1. פשטות

בכתבים הסיניים נאמר: "תנועה קטנה עדיפה על תנועה גדולה, חוסר תנועה עדיף על תנועה קטנה, רק התנועה שנובעת מחוסר התנועה מולידה תנועה אינסופית". בטכניקות מסובכות אנו מתרכזים בטכניקה מחשש שנטעה. בטכניקה פשוטה הדגש הוא על החזרה, ההתמדה והחוויה הפנימית.

• במגע: התמקדתי רק בשתי תנועות (Pressing ו-Nidding Pressing) לאורך זמן רב כדי לפתח מודעות ללחיצה.

• בהילינג: פיתוח תחושות עדינות יותר מבלי להתפתות ל'פיזי'. אני משתדל 'לא להיות חכם מדי' – פשוט להזיז את היד לאן שמרגיש נכון.

• בתנועה: תנועה פשוטה שחוזרים עליה באיטיות וללא מתח. הגוף כבר מוצא את הדרך לתקן את עצמו.

2. תרגול

קונג-פו במשמעות הסינית הוא 'אדם המפתח מיומנות'. סוד ההצלחה איננו כישרון מולד אלא תרגול והתמדה מעבר לרף שעות מסוים. ללא פשטות, התרגול יהיה מנטאלי מדי ופחות יעיל. בדרך שאני מציע, פיתוח החוש מהיר יותר כי מתרגלים אינטנסיבית פעולות פשוטות.

3. מודעות

המחקר שלי הוא סובייקטיבי – חידוד החושים והגוף כדי לקלוט יותר. במקום סטטיסטיקות, אני חוקר את החוויה הפנימית ושואל תמיד "מה אני חש?". כמטפלים הוליסטיים, היתרון שלנו הוא היכולת לעבוד 'סובייקטיבית' ולחוש את המטופל, מה שמביא אותנו במהירות אל המקומות הנכונים.

4. ביטחון ואמונה

עלינו לבטוח בעצמנו ובתחושות שלנו. אם אנו מרגישים צורך ללחוץ או לדקור נקודה מסוימת – כדאי לעשות זאת. לשחרר את הצורך להיות מושלמים ולבטוח בכך שעשינו כמיטב יכולתנו באותו רגע.

לסיכום, כדברי אייזיק ניוטון:

"הייתי כמו ילד המשחק על שפת הים, ומרים לעצמי אבן יפה וצדפה מיוחדת, כאשר לפני מונח כל אוקיינוס הלא נודע".

הערה חשובה: הדברים נכתבו עבור מטפלים מוסמכים שעברו תהליך לימודי מלא. למרות הפשטות, התרגול הנדרש הוא רב. לימוד אמיתי של מטפל דורש לפחות ארבע שנים הכוללות תרגול שיטה טיפולית וידע נרחב ברפואה מערבית.

הגהה ועריכה: תמי ברקאי