מקורות הסמכות שלי: כשהחלטתי להשליך את הספרים

מפות מול מציאות: המשבר של 2007

בשנת 2007, בעודי סטודנט לרפואה סינית, התחלתי פתאום להרגיש את המרידיאנים שעליהם דיברו הסינים. הגעתי לזה דרך מה שאני מכנה "מגע קשוב" – לחיצות ארוכות על גוף המטופל תוך הפניית תשומת לב מלאה לתחושותיי. בהדרגה, התחלתי לחוש מהי הנקודה הבאה שעלי ללחוץ בה. הנקודות הללו התחברו לקווים, לאותם ערוצי אנרגיה מפורסמים.

הייתה רק בעיה אחת: הערוצים והנקודות שהרגשתי לא היו ממוקמים היכן שמפות הדיקור, שעליהן שקדתי ושאותן שיננתי במשך ארבע שנים, אמרו שהם צריכים להיות.

במשך כשנתיים התחבטתי בקונפליקט הזה שבין הכתוב בספרים לבין החוויה הישירה שלי. יום אחד, כשלא יכולתי לשאת יותר את הפער, לקחתי את ספרי הנקודות שלי, השלכתי אותם לפח האשפה הסמוך לביתי, והחלטתי ללכת עם מה שאני מרגיש. מעולם לא התחרטתי על הבחירה הזו, וגם המטופלים שלי הרוויחו מכך.

זה לא אומר שאין לי כבוד לידע האדיר של הרפואה הסינית או למוריי במכללה. אני אסיר תודה למסורת הזו שבזכותה אנו יודעים בכלל על קיומם של מרידיאנים. אך בסופו של דבר, כשאני עומד מול מטופל – אני הוא זה שנמצא בסיטואציה. עלי לבקש את ההדרכה ולפעול על פי מה שאני מונחה לעשות באותו רגע, וזה קודם לכל ספר, יהיה חשוב וקדוש ככל שיהיה. כשרוצים לעשות טוב, ישנה הדרכה מלמעלה.

טכניקת השחזור: לראות את מה שמסתירים

באותה תקופה הייתי אדם דתי, חי באורח חיים של ירא שמיים. במקביל, תמיד נמשכתי למחקר רוחני. קראתי את ספריו של קרלוס קסטנדה ותרגלתי את "שיטת השחזור", הלקוחה מכתביה של תלמידתו, טאישה אבלאר. מדובר בטכניקה עוצמתית ושיטתית שבה האדם עובר על זכרונותיו בליווי נשימות, במטרה להחזיר אנרגיה שנותרה כלואה בעבר.

השחזור מעניק את האפשרות לראות דברים בדיוק כפי שהם. כל מה שאנו מסתירים מעצמנו, כל מה שאיננו רוצים לראות על עצמנו ועל סביבתנו – צף ועולה. זו שיטה חזקה, ולעיתים קרובות הגילויים שהיא מביאה למתרגל הם קשים ואף טראומטיים, אך באותה מידה הם גם משחררים. עבורי, השחזור אילץ אותי להסתכל נכוחה על עצמי, על משפחתי ועל דתי, ולראות את כל מה שהתאמצתי להדחיק.

להשליך את הספרים – גרסת היהדות

לקח לי לא מעט שנים להבין שהגישה שאימצתי בקליניקה חייבת להיות מיושמת גם בחיים הדתיים שלי. ביהדות זה היה קשה הרבה יותר; אמנם רפואה סינית הייתה מקצוע שלמדתי ארבע שנים ושילמתי עליו הון, אך הדת הייתה עצם הזהות שלי. מחשבות של כפירה בי"ג עיקרים היו עבורי מחשבות שכמעט לא ניתן היה לשאת.

ובכל זאת, בסופו של תהליך החלטתי לבטוח במה שאני מרגיש וחושב. הבנתי שעם כל הכבוד לספרים – ויש כבוד – החוויה הישירה שלי את רצון האל חייבת לבוא לפני הכתוב.

שחזור היסטורי: משיחיות מול אקטיביות

ההחלטה ללכת אחרי תחושת הבטן והתובנות מתהליך השחזור, הובילו אותי ליישם את אותה בחינה ביקורתית לא רק על ההיסטוריה האישית שלי, אלא גם על ההיסטוריה הלאומית שלנו כעם. התחלתי להסיק מסקנות.

אחת המסקנות המטלטלות ביותר נגעה לתפיסת המשיח. ראיתי כי האמונה הפסיבית של "לחכות למשיח שיבוא ויגאל אותנו" לא הביאה לעם ישראל דבר מלבד אסונות:

• זה נכון לגבי הופעת הנצרות שקרעה את העם.

• זה נכון לגבי משבר שבתאי צבי שהוביל לייאוש ושבר אדיר.

• וזה נכון, באופן הטרגי ביותר, לסירוב של קהילות חרדיות רבות באירופה לעלות ארצה לפני השואה, משום שראו בכך "דחיקת הקץ" וכפירה באמונה בביאת המשיח – תפיסה שעלתה בחייהם של המונים.

לעומת זאת, דווקא הגישה האקטיבית של "אנחנו נגאל את עצמנו" היא זו שהביאה לנו את התנועה הציונית ואת הקמת מדינת ישראל.

התבוננתי בעובדה שרוב הוגי ומייסדי המדינה היו אנשים חילונים. למרות שהיו מבשרי ציונות דתיים (כמו הרב אלקלעי והרב צבי הירש קלישר), הקול שלהם נדחק לשוליים. הבנתי שייתכן שהממסד הדתי ההיסטורי התקלקל עד כדי כך, שההשגחה כבר העדיפה לפעול דרך החילונים.

התובנה הזו, כי "הציפייה למשיח בשר ודם שיגאל אותנו" היא נזק טהור, הפכה לכל כך ברורה עבורי, עד שהוכרחתי להתוודות מול עצמי ולומר שאינני מאמין יותר באף משיח. מאחר שזהו עיקר מעיקרי היהדות, הדרך הייתה קצרה מכאן לתובנה כי ייתכן מאוד שלא כל היהדות אמת, כולל לא עיקרי האמונה.

היכן שורה הנבואה?

חיזוק משמעותי לתובנה הזו מצאתי בבחינת אירועי השואה. בספר "אם הבנים שמחה" (ספר שהיה חביב עלי מאוד, שנכתב על ידי הרב יששכר שלמה טייכטל בימי השואה ומהווה קריאת כיוון לחשבון נפש על ההתנגדות לציונות) עולה סוגיית מנהיגות הרבנים באירופה.

דוגמה מובהקת לכך היא הדרשה המפורסמת שנישאה בבודפשט בראשית 1944 בשמו של האדמו"ר מבעלזא, רגע לפני בריחתו לארץ ישראל בעיצומה של השואה, שבה נאמר ליהודי הונגריה כי האדמו"ר "רואה שיהיה שלום ושלווה במדינה זו" ושהצרה לא תגיע אליהם. כמובן שהצרה הגיעה אליהם ורובם סיימו את חייהם במשרפות. דוגמה בולטת נוספת היא כמובן האדמו"ר מסאטמר, שהטיף נגד הציונות ובסוף, בעיצומה של השואה, הוברח ברכבת של קסטנר הציוני וגם כן השאיר את חסידיו למות שם.

לעומת אדמו"רים אלו, אישי ציבור חילונים כמו זאב ז'בוטינסקי (עם "תוכנית האווקואציה" מ-1936) והמשורר אורי צבי גרינברג (בפואמה שלו "במלכות הצלב"), חזו את האסון הממשמש ובא והזהירו מפניו כעשרים שנה לפני שהתרחש. אורי צבי גרינברג כתב ממש כך:

"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה, מעמקיה פה יעל עמוד הענן... כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות... ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות"

עובדות אלו הובילו אותי למחשבה שאלוהים מעניק לעיתים נבואה דווקא לחילונים שלא שמרו תורה ומצוות ולא לאדמו"רים. כלומר, שהדת הממוסדת "איננה משחקת תפקיד" בקרבה לאל. גם עיון ב"מורה הנבוכים" לרמב"ם, שלמעשה אינו עושה הבדלה מהותית-ביולוגית בין יהודים ללא-יהודים בכל הנוגע לפוטנציאל ההשגה, הנבואה והקרבה לאל, גרם לי לשאלות רציניות על אמונותיי הישנות.

סיכום

כך, בתהליך ארוך ומורכב של כשני עשורים, הגעתי לתשובות שלי. אינני טוען שהן בבחינת נבואה או גילוי משמיים, אך זהו המסע האותנטי שלי, ואת פירותיו אני משתף במאמרים המוצגים באתר זה.

הגעתי למסקנה שספרי הקודש, כמו כל ספר אחר, צריכים להילקח בעירבון מוגבל – כייעוץ, ולא כאמת מוחלטת. אין פירוש הדבר שאינני לומד או מעריך ספרים והוגים שונים; התוכן באתר זה מעיד עד כמה הלימוד מספרים יקר ללבי. עם זאת, הספרים והידע החיצוני הם כמו מזון. העיבוד שלהם והתובנות שאנו מפיקים מהם צריכים לפעול כמו תהליך העיכול: חלק נשאר ובונה אותנו, וחלק נדחה החוצה. (ברפואה הסינית, אגב, זו בדיוק הסיבה שהמעי הדק והלב קשורים יחד באלמנט האש – המעי הדק בורר מתוך המזון את מה שנדרש לבניית האדם, על פי הצרכים שמכתיב הלב).

לכן, לפני כל ספר, חייבת לבוא החוויה האישית. וחשובה מן החוויה האישית היא בחינה לא משוחדת של ההיסטוריה – הן ההיסטוריה הלאומית שלנו כעם, והן ההיסטוריה האישית שלנו. בעיניי, בחינה מפוכחת זו חשובה אף יותר מנבואה מפורשת. עובדה היא שהמשיח מופיע בנבואות מפורשות רבות, אך מן ההיסטוריה אנו למדים כי הציפייה הפסיבית למשיח בשר ודם רק הזיקה.

לכן עבורי, לפני הספרים והמסורת, באות החוויה האישית ובחינה בלתי משוחדת של ההיסטוריה (כמה שניתן).